בתי כנסת בשעריים, מספרים עלייה

מאת: חנניה קורש

שכונת שעריים בת 110, הראשונה בשכונות העיר רחובות וכן הגדולה בין שכונות התימנים בארץ. שעריים מאופיינת בין היתר, בריבוי בתי הכנסת ובמגוון שלהם, יש בה 27 בתי כנסת של יוצאי תימן המתחלקים על פי קהילות מוצאן, להם נוספו בית כנסת ספרדי, בית כנסת ליוצאי מרוקו, בית כנסת ליוצאי בוכרה ובית כנסת ליוצאי אתיופיה ,בעבר היה גם בית כנסת ליוצאי רומניה שהגיעו לשעריים כניצולי שואה.

להלן ננסה לעמוד על הסיבות לכך.
עיקר תושבי השכונה הוא מקרב יוצאי תימן שלהם כאמור 27 בתי כנסת, על תרבות המחלוקת שבקרב יוצאי תימן נכתב לא מעט. כמו כן ידוע המיתוס המסביר את מקורה של תרבות המחלוקת, אך האמנם אלה הן הסיבות לריבוי בתי הכנסת בקרב בני תימן ובכלל זה בשעריים? יש אגדה המספרת כי עזרא הסופר קלל את יהודי תימן שיחיו תמיד בעוני ובתוך מחלוקות לעד. המסורת הייתה ידועה בקרב יהודי תימן וקהילות ישראל אחרות כגון ג’רבא, מרוקו ועוד, לפי מסורת זו בתחילת ימי “שיבת ציון”, עזרא הסופר ממנהיגי שיבת ציון שלח איגרת ליהודי תימן שבה קרא להם לעלות לא”י ולהשתתף בבניין בית המקדש השני, מנהיגי הקהילה לפי מסורת זו סירבו לעלות משום שראו ברוח הקודש כי עתיד הוא להיחרב, תגובת עזרא הייתה הקללה כפי שאמרנו.
רבים הם שכתבו והוכיחו כי אין אמת באגדה זו, נציין רק את הבולטים שבהם:
הרב יוסף קאפח מהבולטים שבחכמי תימן במאה ה-20 האמין כי מסורת זו אין לה על מה לסמוך וכי “בדותא” היא לדבריו ” היה עזרא נערץ על יהודי תימן לא פחות מכל אישיות מרכזית מהמקרא, והשם עזרא ניתן ליושבי תימן לאורך כל הדורות.
פרופ’ רצאבי פקפק אף הוא במסורת זו, וטען כי השם עזרא אינו נפוץ בקרב יהודי תימן, אך הדבר נכון גם לגבי שמות נוספים כגון יחזקאל, נחמיה ודניאל.
פרופ’ יוסף יובל טובי משער כי אגדה זו לא באה אלא לשרת את המסורת השגורה אצל יהודי תימן כי הם חיים בתימן באופן רציף מחורבן בית ראשון.
אם כך כיצד נסביר את ריבוי בתי הכנסת בקרב בני תימן? ניתן לומר כי המציאות שבה חיו יהודי תימן בגלותם היא המסבירה תופעה זו. פרופ’ שלמה גויטן מבין החוקרים הראשונים והפוריים ביותר בחקר יהודי תימן כותב בספרו ” התימנים” כי יהודי תימן התפרנסו בעיקר ממלאכות ואומניות שתמכו במשק החקלאי הכפרי שהיה פרימיטיבי למדי והתאפיין בענפי חקלאות ספציפיים כיאה לארץ הררית וכפרית. מספרם המשוער של יהודי תימן בשנות ה-40 של המאה הקודמת עמד על כ-80,000 נפש, והם היו פזורים בלמעלה מ-1,000 ישובים. בשנים האחרונות ד”ר גברא ערך מיפוי של 2600 ערים עיירות וכפרים בהם התגוררו יהודי תימן. אם הישובים של בני הארץ הערביים היו קטנים אז קל וחומר לגבי הקהילות היהודיות בתוכן, כלומר כ־ 85% מיהודי תימן חיו בכפרים, לעיתים כפרים מבודדים, לרוב בקהילות קטנות המונות פחות מ־40 משפחות ולעיתים שלוש עד ארבע משפחות בלבד. בישובים לא מעטים אפילו לא היה מנין לתפילה ובימי חג ומועד היו בני הכפר היהודים נאלצים להתארח בישובים סמוכים כדי לזכות בתפילה בציבור. במציאות זאת, אך ברור הוא כי בתי הכנסת בתימן תאמו את גודל הקהילה שבה חיו היהודים, אך היו גם ערים בהם הקהילה היהודית הייתה גדולה יחסית כמו: צעדה, חיידאן, צנעא, עמראן, דמאר, תעיז, ירים רדאע ועוד שבהן התקיימו במשך מאות בשנים קהילות בנות עשרות ומאות משפחות ובהתאם לכך גם גודלם של בתי הכנסת במקום.

התמונות מתוך ארכיון מרכז מורשת יהדות תימן וקהילות ישראל ע”ש נחמה ויאיר מדאר הלוי

התמונות מתוך ארכיון מרכז מורשת יהדות תימן וקהילות ישראל ע”ש נחמה ויאיר מדאר הלוי

התמונות מתוך ארכיון מרכז מורשת יהדות תימן וקהילות ישראל ע”ש נחמה ויאיר מדאר הלוי

היהודי התימני כמו כל יהודי בעולם, נשענו על שלשה תנאים בסיסיים על מנת לקיים אורח חיים יהודי קהילתי:
1. בית כנסת שבתימן שימש גם כבית מדרש, שם קיים את תפילותיו, ובו למדו ילדיו את טעמי המקרא ותלמוד תורה אצל המארי.
2. מקווה, לטהרת המשפחה.
3. שוחט לצורך כשרות האוכל ( לגבי מוהל הייתה שהות של מספר ימים להזמין מאחד הכפרים הסמוכים).
לכן לבד מהמציאות הגיאוגרפית-קהילתית חשוב לשים לב לכמה ממנהגי בית הכנסת על פיהם התנהלו יהודי תימן. העולה לברך בזמן הקריאה בתורה בשבת בבוקר, גם קורא בתורה ואינו נזקק לבעל קורא כפי מנהג קהילות ישראל. כמו כן תרגום קריאת התורה וההפטרה-עוד בימי חז”ל נהוג היה לקרוא את תרגום אונקלוס בזמן קריאת התורה. העולה לתורה קורא פסוק אחד והמתרגם מתרגם אותו בשפה ארמית וחוזר חלילה, מנהג זה פסק בקרב קהילות ישראל ומוחזק רק אצל יהודי תימן, התרגום נאמר על ידי ילדים מגיל חמש ועד שלש עשרה, והיה מתחלק על פי תור. דבר נוסף, מסורת בידי יהודי תימן כי מברך שישי בקריאת התורה, שמור לילדים שטרם מלאו להם 13 שנה. מנהגים אלו ואחרים מסבירים מדוע יהודי תימן דגלו בבניית בתי כנסת משפחתיים שנבעו ממסורות מיוחדות שהוחזקו רק אצלם. מסורות אלו לא היו יכולות להתקיים בבתי כנסת גדולים שכן הסבב לשליח הציבור, לתרגום, לקריאת מברך שישי ובכלל העלייה לתורה היה מתקיים אחת לשבועות אולי חודשים מספר, דבר שהיה פוגם במתח הלימוד השבועי שלא בא לידי ביטוי בשבת.
לדברים הללו יש להוסיף כי עלייתם של יהודי תימן טרם הקמת המדינה, התאפיינה בין היתר בכך שבני קהילה/משפחה משחשו שהגיעה שעת הגאולה נטשו את בתיהם או מכרום במחיר זעום ועלו ארצה כאיש אחד בשיירות, ואלה אשר עלו בעליה הגדולה עם הקמת המדינה נהגו כך עד עדן. אמנם אלא שבטבע הדברים בהגיעם ארצה בקשו בדרך כלל לשמור על הקרבה למשפחה ולקהילתם. לכן בהגיעם לארץ ישראל, ברב המקרים התגוררו באותו ישוב או שכונה. המשימה הראשונה המשותפת שעמדה בפניהם הייתה, הקמת בית כנסת שתאם את גודלה של הקהילה שלרב הייתה משפחתית מורחבת.
אילוצים גיאוגרפיים, אורח חיים יהודי קהילתי המיוחד ליהודי תימן, הם שקבעו את התרבות הקהילתית שבמרכזה בית כנסת משפחתי מורחב כשעלו לארץ ישראל בשל מאפייני התיישבותם בארץ, ומתוך החשיבות הרבה שמיחסים יהודי תימן לשימור מסורתם, אנו מוצאים במקומות יישובם בתי כנסת כמנהג הקהילה ממנה יצאו מתימן, בשעריים בשל אופייה הייחודי של השכונה הדבר בא לידי ביטוי בבניית27 בתי כנסת בחצרותיהם הפרטיים של בני השכונה.

התמונות מתוך ארכיון מרכז מורשת יהדות תימן וקהילות ישראל ע”ש נחמה ויאיר מדאר הלוי

תפריט