החתונה בקרב קהילות ישראל בתימן

תומצת על ידי גרשון בן יעקב כהן
(התמצית מתוך הליכות תימן מאת הרב יוסף קאפח.
וכן מתוך האתר https://teman.org.il/blog?page=21)

הדרך אל החתונה והחתונה [1]
חשוב לציין כי המנהגים לא היו אחידים בקרב קהילות ישראל שבתימן בשל הפיזור הרב של הקהילות, אשר יצר קהילות קטנות ולעיתים קטנות מאוד, שכתוצאה מהטופוגרפיה בארץ תימן לא אפשר הנהגה על קהילתית  מוסכמת.  הדברים שלהלן משקפים את המנהג בקרב יהודי מחוז צנעא וסביבותיו, אם כי בעיקרו זה היה דומה גם בקהילות האחרות,  בשינויים המותאמים למקום, כמו בלבוש, במאכלים וכדו’. מקורותיה של החתונה היהודית עוד מימי התלמוד ויהודי תימן שמרו ונהגו על פי מסורת זו לאורך הדורות. לחתונה היו שני שלבים הקידושין והנישואין, השלב הראשון נקרא קידושין או אירוסין, במרכזו טקס שכלל הענקת המטבע/הטבעת והקידוש “הרי את מקודשת לי”, מכאן האישה במעמד אשת איש. השלב השני נקרא הנישואין או החופה, שמרכזו הטקס תחת החופה, שסמלה את הבית [2]. בתימן, החתונה התקבעה בשלושה ‘מעשים’: האירוסין- ‘מעשה’ המייצג את הבסיס ההלכתי משפטי לחתונה, הכתובה- ‘מעשה’ המסדיר את הבסיס הממוני של החתונה, והנישואין-‘מעשה’ המסמל את הקשר הרגשי המשפחתי של הזוג הצעיר. בתימן הגיל הממוצע לנישואין לבחור הוא בין 16 ל-19 שנה, כמאמר חכמים: “בן שמונה עשרה לחופה” (אבות פרק ה משנה כא) לפני גיל זה אין מתחתנים אלא במקרים יוצאים מן הכלל [3]. לגבי בחורה גיל נישואיה הוא בין 11 ל-15 שנה ואם עברה גיל 18, סיכוייה להינשא קלושים ביותר, אלא אם כן נישאת לאלמן או גרוש או כאישה שנייה (“צרה”) למי שאין לו ילדים.

השידוכין: נער שהגיע לגיל הנישואין הוריו מתחילים להתעניין בסידור נישואיו, יש וישאלו את פיו אם יש לו בקשה או ‘מיועדת’ או שיציעו לו הוריו. במידה והנער שהגיע ‘לפרקו’ והוריו טרם פנו אליו, התחיל ‘לאותת’ סימנים על חפצו להתחתן, לא באמירה מפורשת אלא ברמז. בד”כ היה זה בהתנהגותו כמו למשל, שעושה עצמו כלא שומע או שלא מבצע את שנתבקש וכדו’. במידה ורצון הנער לא התאים להוריו, התבקש לחשוב על אחרת שהציעו הוריו [4]. הנער שמע את עצת הוריו וקיבל ימים בודדים בהם הוא הוא ימצא ‘הזדמנות’ “לצוד” בראייה חטופה את פני הנערה. כיצד יבחר לו נערה? ביום שישי עת היו יוצאות בנות המשפחה לחצר הבית לקרצף ולמרק את כלי הבית, בשל החופזה לסיים לפני כניסת השבת, לא הקפידו הילדות לכסות פניהן. זאת הייתה ההזדמנות עבור הנער וחבריו שעשו עצמם ‘עוברי אורח’ אקראיים, ובתוך כך זכו ‘לשזוף’ את עיניהם ‘במיועדת’. תהליך השידוך מתחיל לאחר שהנער נתן הסכמה, והוא נעשה בחשאי, שכן, חששו כי הורי הכלה יסרבו, במקרה כזה אם יתפרסם זה עלול לפגוע במציאת שידוך אחר. לכשהסכימו הורי הכלה, הפקיד אבי החתן בידי המשדך 20 ריאל, סכום שנחשב למכובד, הוא פנה לאבי הכלה בניסיון לקבל הסכמתו. אבי הכלה בד”כ הסכים לקבל את הכסף כפיקדון זמני כדי “לבחון” את ההצעה כדי שלא יראה כאילו ממהר להפטר מהבת במהירות. כשהיתה הסכמה מצד אבי הכלה, החל משא ומתן על גובה “דמי המוהר” בתימנית “אַלְשַרְט” = תנאים. ההסכם נעשה בע”פ בד”כ 100 ריאל. (בעיקר בעיר צנעא) כסף זה נמסר לאב על מנת שירכוש באמצעותו לבתו ביגוד ותכשיטים. אבי הכלה הוסיף מכיסו כפליים כדי שיספיק לבתו למשך מספר שנים. אחר כך קבעו המשפחות תאריך משוער לחתונה ויתרת דמי המוהר משולמת כשלושה חודשים לפני החתונה. מכאן ואילך יחול נתק בין בני הזוג כדי למנוע “רינונים” אחריהם והנערה מוגדרת כארוסתו.

החתונה: החתונה תפסה מקום מרכזי בחיי בני הזוג והיתה אירוע מכונן בלתי נשכח לגיבוש המסגרת המשפחתית בכלל ובחיי בני הזוג בפרט. האירוע גם נחשב לנדבך חשוב בחיזוק ובהידוק הקשרים החברתיים בתוך המסגרת הקהילתית התורם לחיזוק הקהילה ושימור המורשת של יהודי תימן. לכן הושקע בו מאמצים והוצאות כספיות בתקווה לחיי נישואין מוצלחים. בתהליך החתונה בתימן היו שני אירועים מרכזיים: האחד האירוסין/קידושין, והשני היה הנישואין/חופה. התהליך נפרש על פני שש שבתות: שבת ראשונה – נקראת “שבת אלבידע”. שבת שניה – “שבת אלערס” (שבת החתונה), שבת שלישית – “שבת אלג’וליה” (בגדי פאר), שבת רביעית – “שבת אלזיארה” (הביקור), שבת חמישית – שבת אלתטרפה (צביעה ואיפור), שבת שישית – אלשבת אלאכרה (השבת האחרונה).

______________________________________

[1] חשוב לציין כי המנהגים לא היו אחידים בקרב קהילות ישראל שבתימן בשל הפיזור הרב של הקהילות, אשר יצר קהילות קטנות ולעיתים קטנות מאוד, שכתוצאה מהטופוגרפיה בארץ תימן לא אפשר הנהגה על קהילתית  מוסכמת.  הדברים שלהלן משקפים את המנהג בקרב יהודי מחוז צנעא וסביבותיו, אם כי בעיקרו זה היה דומה גם בקהילות האחרות,  בשינויים המותאמים למקום, כמו בלבוש, במאכלים וכדו’.

[2] יהודי תימן נהגו בבית ממש ולא בחופה סמלית הזוג  מקבלים בד”כ חדר בבית הורי החתן.

[3] כגון: שהאב זקן או חולה מאוד ויש חשש רציני שימות או במקרה של יתומים שיש בכך בכדי להצילם מהאסלאם.(בתימן נאכפה בעצימות גבוהה גזירת היתומים שקבעה כי ילד שהתיתם מאסלמים אלא אם כן הוא נשוי)

[4] בתימן לרצון  הנער והנערה היה משקל לפחות  במובן הרשמי על פי הכתוב “נשאלה את פי הנערה”.

ציור: רינה כהן

ציור: אברהם שמי-שהם

“שבת אלבׅידְע” – מועד החתונה נקבע ע”י המשפחות על פי סדר פרשיות השבוע, אם הגיעה הנערה לפרקה גם לפי ימי נידתה. מראשית השבוע, מתלווים לחתן שושבינים באשר ילך וביום הרביעי בשבוע מתחילות חגיגות של שמחה במקביל בבית החתן ובבית הכלה, וכמובן סעודת ‘מלכים’- סעודת מצווה המלווה בשירי קודש מהדיוואן של ר’ שלום שבזי. אז החתן שלח לבית הורי הכלה ‘סבלונות’- מתנות לכלה, שכללו מלבושים נאים שונים. הכלה הולבשה במשלוח הנאה שזה עתה הגיע, ואופרה ברוב הוד והדר, ‘עיצוב שיער’. במקביל בבית החתן נערך בבית טקס ‘גילוח החתן’ (יח’לקו ללחותון) ע”י גלב מומחה. החתן מקבל טיפול אח”מ- חפיפה, התזת מי-וורדים, ריכוך שיער, ליווי מוסיקלי “ועיצוב תסרוקת”. כמובן שהפאות מקבלות טיפול מיוחד של משיחה בשמן וקרזול כדבעי, הכל בשיר ושמחה ותקרובת הג’עלה. בערב, מתחיל ליל האירוסין – ‘לַיְלַת אֲל-קׅידוּש’ – הרב המקדש בא לבית החתן לאחר השקיעה ביחד עם האב הלבישו את החתן ב”בגדי חמודות” תוך ברכת הלל ושבח המיוחדים לכך. הרב עטף את החתן בטלית ואחד השושבינים הגיש לרב אפר בצלחת קטנה, ממנה לקח הרב מעט באצבעו ונתן בראש החתן, במקום הנחת תפילין ואמר החתן: “אם אשכחך ירושלים” וכו’ .באותה שעה הגיעה אם החתן לסלון החתן צעד לקראתה ובקש מאימו מחילה וסליחה מעומק הלב, התכופף ונשק לברכיה. האם סלחה לבנה, ברכה אותו ומסרה בידו מטבע שבו יקדש את האישה (לא קידשו בתימן בטבעת). משתם טקס זה צעדו החתן ופמלייתו לבית הכלה בליווי מוסיקלי וכל המוזמנים מלווים אותו בשירה ושמחה. כל המלווים שבו לבית החתן, למעט “המארי” ודוד החתן שנשארו עמו בבית הכלה. במקביל לטקס שעבר החתן ובדרכו אל בית הכלה, הכלה הולבשה צמודה אליה אישה מומחית להלבשת הכלות שנקראת “אֲלשַּׁארׅעַה”. כשהיא “מֻשַבַּכַה” כלומר עדויה במכלול תכשיטי כסף וזהב ומלובשת במיטב מחלצותיה. היא הוכנסה לחדר מיוחד שהוכן בעבורה ונעלו את הדלת, המפתח נמסר לאבי הכלה. החתן התיישב בפתח החדרון כשהרבנים לצידיו כך אבי החתן ואבי הכלה כשהם עטופים בטלית מיוחדת. אבי החתן מוציא מכיסו את הכתובה המעוטרת מעשה ידי אומן ומוסרה לרב המקדש. הרב קורא את הכתובה כשהוא עומד וכולם, כולל החתן, יושבים. משסיים לקרוא את הכתובה מוסרה לידי החתן שנעמד על רגליו. הרב מקבל כוס יין מאבי החתן ומוסרו לידי החתן ואז הרב קורא את כל שבע הברכות והחתן חוזר אחריו פיסקה פיסקה. בתום הברכות החתן שותה מהכוס ומוסרו לרב. והרב שואל את החתן אם יש לו מטבע כסף לקידושין והלה מוציא מכיסו מטבע כסף טהור (משקלו כ – 7 גרם), מראה לרב ולעדים שיוודאו שאינו מזויף. החתן אומר “מקודשת לי ומאורסת לי, אני החתן פלוני בן פלוני ואת הכלה הבתולה פלונית בת פלוני בכוס יין זה ובמטבע זה ובאלה תיכנסי לרשותי כדת משה וישראל” אבי הכלה פותח את דלת החדרון והחתן מוסר את כוס היין לכלה בפני שני עדים. הכלה שותה מעט ומחזירה לו. אח”כ לוקח את המטבע שבידו ואומר לה “הרי את מקודשת לי בזה הכסף כדת משה וישראל” ומוסר את המטבע לידה. לאחר מכן מוסר לה את שטר הכתובה ואומר לה “קחי כתובתך” וכו’. הדלת נסגרת מאחוריהם. הרב והקהל פוצחים בשירת “אהוב מהר המור…” אז יוצא החתן כשהרבנים והקהל מלווים אותו בחזרה לביתו. בזה נסתיימו טקס האירוסין (קידושין) וסעודת האירוסין ומעתה ואילך מרכז החתונה עובר לבית החתן.

שבת שניה – “שבת אַלְעֵרֵס” (שבת החתונה) “וַעְד אַלְעֵרֵס”. (שבוע החתונה) אחרי שקובעים את שבת ‘אלבידע’ קובעים באיזה יום בשבוע תהא החופה, יום ה’ – או יום ו’ בדרך כלל. (בשבוע שבין שבת זו לשבת השנייה). בשעת הבוקר המוקדמת של היום החמישי בשבוע מתעורר החתן לתפילת שחרית, שתערך בבית הכלה. בסיומה מובלים החתן והכלה במיטב מחלצותיהם לעבר בית החתן, כשהכלה בראש פמליה וליווי מוסיקלי, כשבמרחק מה אחריהן – החתן ומלוויו הרבים. משהגיעו לבית החתן, מקבלת אם החתן את הכלה בברכה מיוחדת: “יהי רצון שתהיי אשת בני לכל החיים”. מסביבו כולם פוצחים בשירת “בא לשלום חתן”. בתום השירה יאמרו שבע ברכות. אחר כך עומד החתן ואומר לקהל: “ברכתם אותי אלוהים יברך אתכם, שמחתם אותי אלוהים ישמח אתכם” והקהל עונים לו: “ברוך תהיה”. לאחר שתיית היין מיד מכריזים “יחוד”! “יחוד”! כששמעו הנשים קול זה, מובלת הכלה אחר כבוד ע”י המלבישה שלה לחדר היחוד המקושט, שהוכן לשם כך מראש ומושיבין אותה בפינת החדר. החתן מובל לחדר היחוד על ידי המארי ומתיישב ליד הכלה, המארי מברך את שניהם, השמש נכנס ונוטל את ידי החתן והשניים יוצאים החוצה, המארי והשמש שהם בחזקת עדי יחוד. החתן מברך המוציא ובוצע ומפציר בכלה לאכול והיא ממאנת מטעמי נימוס ודרך ארץ. הוא מנסה לשוחח עימה מילים ספורות תוך גמגום ובישנות היא בקושי מגיבה. הוא מוסר לה את המתנות המוכנות מראש (הטבעות והבושם) והיא מקבלת ומניחה לפניה. מפגש מרגש זה בחדר הייחוד אורך כמחצית השעה. בערב סעודת הנישואין המרכזית מסמנת את אחד מרגעי השיא בחגיגות החתונה. סעודת המצווה כיד המלך בה היה נהוג לשתות עראק, בין מזיגה למזיגה פותח המארי בשירה מיוחדת ומזמין אחד מהרבנים להצטרף אליו, השירה רק ע”י רבנים בלבד שכן כי זוהי סעודת מצווה שאין לנהוג בה קלות ראש. בבוקר למחרת מתפללים בבית החתן ותפילת שחרית. בתום “שחרית” החתן מגיע לבית הכנסת לקריאת התורה ולשאר התפילה לעליות לתורה מוזמנים הרבה אורחים ומוסיפים על מספר העליות כמה שאפשר. אחרי התפילה כל הקהל מלווה את החתן בשקט לביתו. אחר הצהרים הכלה מולבשת בבגדים נאים ומפוארים שבדרך כלל הושכרו זה באחריות הורי הכלה, בית החתן אחראים על הגשת שתיה חמה וכיבוד קל. מעתה יקרא החתן לחמיו בשם “עמי” (דודי) ולחמותו בשם “עמתי” (דודתי). מערב זה ואילך, במשך שבעה ימים נערכים ימי משתה ושמחה בבית החתן.

יתר השבתות: שבת שלישית – “שבת אלג’וליה” (בגדי פאר) שבת שמחה זו נעשית בבית הכלה כבשבת קודמת שהייתה אצל החתן אלא שאחר הצהרים מולבשת הכלה והפעם האחריות להשגת המלבושים מוטלת על החתן וביום זה באות לביקור אצל הכלה כל חברותיה וקרובותיה. שבת רביעית – “שבת אלזיארה” (הביקור) נערכת שוב בבית הכלה וכל בני משפחת הכלה מבקרים אותה בביתה בליווי הסעודות והג’עלה כפי שהיה בעבר. שבת חמישית – שבת אלתטרפה (צביעה ואיפור) לקראת שבת זו החל מיום חמישי מאפרים את הכלה מחדש דהיינו מחדשים את הצבעים בידיה וברגליה שכבר דהו מאז החתונה. גם בשבת זו מוזמנים אורחים קרובים ואחר כך שוב מולבשת הכלה. שבת ששית – אלשבת אלאכרה ( השבת האחרונה) – בשבת זו מגיעים מתי מעט לבית החתן והכלה ובכך מסתיימות חגיגות החתונה.

תפריט