הכר את האמן: רחל פולס דמתי

מתוך הספר: קסם המרבד התימני | רחל פולס דמתי 
ערך וליקט: גרשון בן יעקב כהן 

רחל פולס דמתי נולדה בשכונת שעריים, ברחובות בשנת 1937, גדלה במרמורק ומתגוררת כיום בכפר ורדים. פולס, ילדה תשיעית במשפחה בת עשרה ילדים,
“הילדות הייתה קשה, אני זוכרת את עצמי עומדת בצד ומסתכלת על הנעשה מסביב”.
בגיל שש וחצי נשלחה פולס לבית החינוך ברחובות, רחל זוכרת את הדרך לבית הספר אשר הייתה בעבורה כה מאיימת ומפחידה, לכן עשתה את הדרך בריצה. שם בבית חינוך רחל הרגישה שונה ובודדה – זרה, במראה התימני שלה, בסגנון הלבוש “אין לי סרטים בשיער”. בעבורה תחושת הזרות התעצמה  לתחושת אומללות- “הייתי אומללה ורציתי לברוח“.

הוריה של רחל גאלו אותה מאומללותה כשהגיעה לגיל 12 בכיתה ה’. היא יצאה לעבוד בעבודות השדה ולסייע בפרנסת המשפחה, בעבור רחל היציאה לעבודות החקלאיות בשדה היו יציאה לחופש. העבודה הקשה  בקציר בעונתו, בקטיף ובבציר הענבים, או העבודה באריזה שנעשתה בשדות הפתוחים,  הפכה בעבורה לחוויה מלאת שימחה. היא לא זוכרת את הקושי שהיה טמון בעבודות הללו אלא, את השמחה והאושר כתוצאה מהשהיה בשדות כשמסביבה פריחה ובשל הסקרנות הטבעית שהיתה טבועה בה מילדות.  “… להעיף חיטה לאוויר, לראותה צונחת מטה וכל היתר עף עם הרוח לכל עבר…   …בסקרנות חיפשתי את מקום המזיקים…  …הייתי מחוברת לפרחים, לפירות, לצבעים, לשמיים הכחולים…”
זה היה בית הספר של רחל, מבחינתה העבודה  הייתה תהליך למידה מתמשך של חקר וגילוי: “… בשבילי זה היה מקסים. לא הייתה אומללה!”
רחל לא נבהלה מהשמש או מהגשמים מהקור או מהחום העבודה בשדה עם כל הקושי עוררו תחושת התעלות אצל רחל. תחושות אלו נבעו מהנפש האומנותית שהיתה חבויה עמוק בתוכה. היא מספרת שאהבה לשיר שירי מולדת: “… רצתי בשדות בעבודה והשירים יוצאים מפי ועוטפים את דמותי…”
רחל השתתפה בשיעורי ערב מידי יום אך בשל העייפות עברה אותם בשינה חטופה על הספסל הלימודים, רק בשעורי המקהלה לא נרדמה רחל, השירים הכניסו שמחה בלבה, השירים הצטרפו למגוון השירים שתשיר תוך כדי עבודה בשדה, השירה ליוותה את רחל כל חייה, בעלה אהב לשמוע את שירתה ובשכבו על  ערש דוואי בקש שתשיר לו.

ציורה של רחל פולס דמתי | מתוך התערוכה “קסם המרבד” במרכז מורשת יהדות תימן וקהילות ישראל

ציורה של רחל פולס דמתי | מתוך התערוכה “קסם המרבד” במרכז מורשת יהדות תימן וקהילות ישראל

ללימודי הציור במכון אבני הגיעה רחל במצוות בעלה, שראה והרגיש את הרוח האמנותית המפעמת בה, רחל בדרכה היחודית מגלה את שהתרחש אצלה פנימה: “…בהיותי בת שבע או שמונה קיבלתי מאחותי קופסת צבעים. הציור היחיד שציירתי תמיד  היה בית על גבעה, שביל עקלקל שמוביל מלמטה אל הבית, בצידי השביל כתמי צבעים שמראים פרחים, גג אדום, חלונות ודלת פתוחה…”
על ראשית דרכה בציור היא מספרת:  “…ראיתי גוונים רבים אני חושבת שהריצה בילדותי בשדות הפרחים, הצבעים, הריחות, הכל צף כעת… …מה שראו עיני נשפך דרך המכחולים נשפך אל הבד …”

פולס מספרת כי המעבר לציור דיוקנאות היה בעקבות חלום שחלמה על אביה, שלא תראה אותו יותר, אחר כך ציירה גם את אימה. מאז החלה לצייר דיוקנאות של אנשים “מאירים” כלשונה,  לדיוקנאות העניקה שמות הרומזים לצורת ההתבוננות הייחודית של רחל על המציאות הסובבת אותה – השתקפות מראות ילדותה בחייה העכשוויים: “כותשת התבלינים”, “הרוקמת”, “קולעת הסלים”, “אופת הפיתות” , “מעשן הנרגילה” “החדר עם המארי”. מהמעבר לציורי נופים ובני משפחה, היה המשך טבעי של מגמה זו. בהמשך  דרכה כאומנית החלה פולס ליצור בפיסול וקרמיקה, בהם משתקף מוטיב נוסף שגם הוא מהדהד את ילדותה והמציאות בה אנו חיים: “הזעקה” , “הקורבן” ועוד.

 

את תערוכתה של רחל פולס דמתי ניתן  לראות במרכז מורשת יהדות תימן וקהילות ישראל, בעיר רחובות. מחכים ומצפים לראותכם.

ציורה של רחל פולס דמתי | מתוך התערוכה “קסם המרבד” במרכז מורשת יהדות תימן וקהילות ישראל

תפריט