התימנים בשעריים קולטים את הרומנים

סיפורו של אריה אווזי גאנז ז”ל
מתוך ספרו “תולדות חיי”

סיכם וערך גרשון בן יעקב כהן

משפחתו של אריה הגיעה לארץ במסגרת ‘עליית סיטקוב’ בשנת 1935. במסגרתה הובאו עולים חקלאים מפולין, גליציה, רוסיה הקרפטית וטרנסילבניה, שאורגנה על ידי התאחדות האיכרים כדי להביא כוח עבודה חקלאי למושבות. יששכר סיטקוב נשלח כדי לבחור את האנשים, נציג התאחדות האיכרים למזרח אירופה בתחילת 1935. (הוא עלה ארצה בשנת 1908 בשנת 1926 התיישב ברחובות כפרדסן, והיה פעיל בביטחון ובמוסדות הנהגת הישוב.)

וכך כותב אריה:
“70 המשפחות מרומניה הגיעו לרחובות בשני משלוחים בהפרש של חודש, ואנחנו היינו במשלוח השני.”

‘עליית סיטקוב’ הגיעה בכמה גלים לארץ ובהם שתי קבוצות ממחוז מַרַמוּרֵש שבצפון מערב רומניה, הראשונה הגיעה לארץ ב-30 במאי 1935 ולרחובות ב-2 ליוני 1935. קבוצה זו נקלטה בעיקר בבתי אריזה שבפרדסי האיכרים.

ובעינו של אריה:
” עבדו בפרדסים רק ערבים, כעת רצו הפרדסנים להכניס לכל פרדס גם יהודי אחד ל”מזוזה. בכל פרדס היה בית אריזה גדול מאוד לאריזות ההדרים לייצוא בעונת הקטיף בחורף, ואילו בעונת הקיץ היו בתי אריזה פנויים. לכן העדיפו הפרדסנים, שבפרדסים הסמוכים לעיר תגור בבית האריזה כל משפחה, ואותו ראש משפחה ישמש כבר גם כ”שומר”, ולפעמים עליו גם לכבות את המכונה בבאר המים בלילה, לאחר שכבר מילאו את הבריכה. גם היהודי נהנה בינתיים בפטור מלשלם שכר דירה.”

הספינה ובה הקבוצה השניה של העולים ממחוז מַרַמוּרֵש הגיעה לחיפה ביום ה- 14 ביוני, אלה הגיעו לרחובות ביום ה-16 ביוני.

וכך כותב אריה:
“הוכנסנו ל”בית המכבי” (הישן), ושם חיכו לנו כדי חימר גדולים (ג’ארות) מלאים מים (קצת קרים) וגם לבן, אשל ולחם, נחנו מן הדרך, סעדנו, שתינו קצת, והתחילו סידורי המגורים. לקחו את תיבות העץ (בוקסיס), המיועדות לקטיפת ההדרים, ובנו מהן מעין מחיצות, וחילקו כך את בית האריזה לחדרים, למטבח ועוד. את כל זה ניצלו בעיקר אנשי המשלוח הראשון, ואילו אנחנו, שהגענו עם המשלוח השני, כבר לא השגנו בתי אריזה סמוכים לעיר. לכן הגענו לשכונת שעריים אל משפחת שלום וראומה עפג’ן.”

ועד המושבה קיים ישיבה כדי להתארגן לקראת בואה של הקבוצה השניה בעיקר בנושא הדיור והעבודה. הוועד החליט כי את הקבוצה השנייה יקלטו בבתי התימנים שבשכונת שעריים, בשכירות. כמו כן קבע ועד המושבה כי כל איכר ברחובות חייב לקבל עולה אחד לעבודה, על כל 50 דונם פרדס שיש ברשותו. תימני שעריים שנקלטו במושבה רחובות בדרך ייסורים וחַתְחַתִּים, לא שמרו טינה, כאשר נדרשו לסייע הסכימו.

“אריזות התפוזים”
העבודה המשותפת של העולים החדשים מרומניה עם הותיקים משעריים בפרדסי רחובות.
שנות ה- 30 של המאה הקודמת.
מתוך אלבומה הפרטי של שושנה גנץ ז”ל

שושנה והחברים סמוך לערימת התפוזים
העבודה המשותפת של העולים החדשים מרומניה עם הותיקים משעריים בפרדסי רחובות.
שנות ה- 30 של המאה הקודמת.
מתוך אלבומה הפרטי של שושנה גנץ ז”ל

את קבלת הפנים מתאר אריה:
“קיבלנו חדר בגודל ארבעה מטרים על ארבעה בשביל גיסי, אחותי וארבעת ילדיהם (ושניים בבטן), ועוד חדר קטן בגודל שני מטרים על שניים, עבורי ועבור שתי אחיותיי. היו לנו פחון בתור מטבח בחצר ושירותים בפחון שבחצר. כשהגענו לשם בא לקראתנו יהודי שחור בעל פאות ארוכות וזקן תיש קטן, הולך יחף, לבוש משונה, ועטוף בטלית עם ציצית. נפלו עלינו אימה ופחד, אולי זה חלילה, איזה שד משחית בצורת יהודי. אולם, עד מהרה התחלנו להרגיש את הלב החם של ר’ שלום ובעיקר של רעייתו ראומה וגם של ילדיהם, רבקה ושמואל, שיחיו. יומם ולילה הדריכו וטיפלו בנו כדי להקל על קליטתנו… ילדי אחותי נדבקו מילדי השכונה בדלקת עיניים, והגב’ ראומה הלכה איתם למרפאת העיניים, אל האחות חסיה, וחיכתה איתם כל בוקר בתור הארוך, עד שהגיעו לאחות חסיה וקיבלו את הטיפול בעיניים והחזירתם הביתה. כמו כן היא הדריכה את אחותי, חיה גולדה ע”ה, איך להפעיל את הפרימוס, כדי שתוכל לבשל, לאפות ולכבס.” (מחלת הגרענת הוגדרה בשנות העשרים כמחלה מידבקת. כדלקת כרונית של הלחמית והקרנית והנפוצה בעיקר באגן הים התיכון ובאסיה)

“גם ילדיהם, שמואל ורבקה, התבלטו בהתנהגותם הלבבית כלפינו. עם הבת רבקה, שהיתה מעט צעירה ממני, אף החלפתי מבטים וחיוכים, והוריה כלל לא התנגדו. ר’ שלום עפג’ן, נהג לקחת אותי אל בית הכנסת שלו. הוא אף לימד אותי טעמי המקרא בנוסח תימן, ואפילו ידעתי לקרוא את הפרשה הראשונה של “ואלה המשפטים” בנוסח תימן ועם ההיגוי התימני. אני עדין זוכר זאת עד היום. לחתונתי קיבלתי מהם מתנה, סל שטוח וקלוע, עבודת יד של הגב’ ראומה. הוא עדין שמור עמנו. על פטירת ר’ שלום עפג’ן נודע לי, ובמוצאי שבת קודש קיימתי מצוות “ניחום אבלים” ביחד עם בן אחותי, ירוחם שטיין, והעברנו רשמים וזכרונות עם שמואל ורבקה על המעשים הטובים ההם. ר’ שלום עפג’ן זכה לקבל את התואר “יקיר רחובות”.

שיתוף הפעולה בין התימנים ברחובות לעולים אלה מרומניה, עלה מדרגה כאשר התאחדות האיכרים עשתה מאמץ לארגן לעולים שיכון מגורים, לצורך כך הוקמה, בין השאר, שכונת אפרים ברחובות. השכונה הוקמה כשכונה חקלאית על ידי ארגון העובדים של הציונים הכלליים, בשותפות עם התאחדות התימנים, על אדמה של הקרן הקיימת. השכונה נקראה על שם אפרים פישל רוטנשטרייך, המתיישבים היו 18 מהתאחדות התימנים, 8 ממשפחות עליית סידקוב מגליציה ו-11 מארגון הציונים הכלליים, נכנסו לבתים בסביבות מרץ 1941.

שושנה גנץ עם החברים לעבודה בפרדסים
העבודה המשותפת של העולים החדשים מרומניה עם הותיקים משעריים בפרדסי רחובות.
שנות ה- 30 של המאה הקודמת.
מתוך אלבומה הפרטי של שושנה גנץ ז”ל

תפריט