סבתא ימימה ודוד יעקב בחייהם ובמותם לא נפרדו
מאת: גרשון בן יעקב כהן
בשנת 1958 נולדתי וגדלתי במרמורק, וכמו לרבים מחברי הייתה גם לי משפחה עניפה, ונהננו מדודים, מדודות ושלל סיפורים ואגדות. אלא, שבילדותי הרגשתי כי בּוּרכתִי יותר מחברי, לי יש דוד שלאחרים אין.
דודי יעקב, אני מאמין שגם היום יש הזוכרים את דודי, הם נהגו לכנותו חַבּחַבּ. כן, אני יודע, יש הרבה סיפורים המנסים להסביר את מקור הכינוי, ואני לא מתכוון להסביר את מקור השם, בחרו לכם גרסה כלבבכם. דודי יעקב היה דמות צבעונית וייחודית במרמורק, בשעריים וברחובות כולה, הסיפורים אודותיו רבים ומגוונים, אך לטעמי הם לא מציגים את דודי יעקב ז"ל כפי שאני חוויתי אותו כילד, כנער, כבחור וכאבא. בשל קוצר היריעה, לא אוכל לספר אפילו לא מקצת מהסיפורים המשפחתיים והחברתיים, אלה שיש בהם קורטוב של עובדות ואלה הרחוקים מן האמת. אני מעוניין להאיר צד אחר באישיותו, שמסביר מדוע סבתי ימימה האהובה ז"ל לא הייתה מוכנה לוותר ולשכן את יעקב במוסד מתאים לנכותו המוחית, אם ובנה שבחייהם ובמותם לא נפרדו.
-'סבתא, מתי נולדת?' שאלתי כשצלמנו אותה אחי ואני על מנת לתעד את סיפור חייה, תוך כדי שהיא מנקה את העוף משאריות הנוצות,
– "אני יודעת? מאיפה אני יודעת?" השיבה. היא נולדה בכפר קטן בַּנִי זוּהֵר בשרעב שבתימן למשפחת רוקמים.
– 'סבתא מתי התחתנת?' אני ממשיך ושואל, והיא עונה "מזמן"
– 'באיזו שנה?'
– "מִידְרִי!" (מי יודע)
– 'באיזה גיל?'
– "אולי שהייתי ככה קטנה בת 10" היא משיבה בלשונה ובחיוך על פניה.
– "כיצד את יודעת את הגיל?" שאלתי, "אולי היית בת 11?"
– "הייתי קטנה ואפילו עוד לא היה לי את העניין…" אומרת בתקווה שלא אשאל אותה על 'העניין' הזה, מסתכלת על אחי בתקווה לישועה שלא תצטרך להסביר את 'העניין'.
בגיל 10 השיאוה הוריה ליפת כהן שהיה בגיל 18, בן דודה מצד אביה, מיד לאחר החתונה 'ברחה' לדבריה לבית אביה, "לא ידעתי מה זה חתונה ופחדתי מיפת". בחלוף 3 שנים חזרה לבעלה ולבית הוריו בהוראת אביה. כעבור כשנתיים מיום שחזרה, בגיל 15, ילדה את בנה הבכור יעקב. השמחה בהולדת הבן התחלפה בחלוף כשנתיים לעצב, כשהתברר שהילד – מפגר בשכלו ובהתפתחותו. – "סבתא איך ידעת שיעקב מפגר?"
– "לא יַא אִבּנׅי הוא לא מפגר, הוא נפל על הראש"… בילדותו נפל מגג הבית על אבן ולעדות היא מראה בראשו של יעקב צלקת עמוקה אל תוך העצם. מצד שני, היא מעידה שכבר מהלידה היה ברור שמשהו לא בסדר, לדבריה עד גיל 6 היה מדַדֶה על 'ארבע', דבר בקושי ובצורה משונה. כשהיה יעקב בן 4 ילדה סבתא את דודה מרים.
בשנת תרצ"ה – 1935 לאחר חג הפורים יצאו הם למסע רגלי ארוך ומסוכן, היא בחודש שמיני עם שני ילדים, ילד מפגר כבן 6 ופעוטה כבת שנתיים.
– 'סבתא איך הצלחת ללכת ברגל עם יעקב ומרים?' אני התכוונתי למסע הרגלי הקשה שהלכו במשך כשבועיים עד שהגיעו לעיר לַחג', ולסכנות שארבו בדרך.
אבל היא השיבה: "יעקוּבּ הציל אותנו!"
'כיצד?' שאלתי והיא ספרה כי בלחג' נגמר להם הכסף, כשהגיע חג הפסח ילדה את בת – אימא שלי לאה. לאחר חג הפסח, בעודם ממתינים ללא מזון, היא נותרה בעיר זרה נאנקת מהחום ומהתנאים הקשים, סבא נאלץ לכתֶּת רגליים לעדן כדי לקבל רישיון עליה. ( שם חנו הבורחים מתימן מקום ההתרכזות כל הפונים לעליה בסמוך לכניסה לעדן שהייתה בשליטה של הבריטים והם מנעו מהפליטים כניסה חופשית) לבדה בלי אוכל, עם תינוקת בת כשבוע פעוטה כבת שנתיים ובנה יעקוב המדדה על ארבע ובקושי מדבר. יעקב היה מדדה על ארבע בין משפחות הפליטים, מתוך רחמים בשל מראהו, היו שנתנו לו פיתה או כוס קפה. הוא לא אכל, אלא בכל פעם שב לאימא שלו ונתן לה את שקבל, כך כל יום – כל היום, יעקב דאג למזון ומים לאימו ולאחותו הקטנה.
סבתא ימימה וסבא יפת כפי שצולמו לתעודת עליה בעדן
סבתא ימימה ודוד יעקב
-'איך היה השייט בספינה? כמה זמן?' 'קבלתם חדר?' שאלתי,
– "איזה חדר?! לא היה חדר! היינו כולנו למעלה"…
למעשה הם עשו את המסע בספינות משא וכל הנוסעים הצטופפו על סיפון הספינה. סבא בחר להתמקם עם משפחתו בקרן זווית "שלא יעשו עין הרע לתינוקת" היא מסבירה, אך מתכוונת שהם התביישו שהם בלי פת לחם. יעקב המשיך לספק להם פיתות וקפה מנדבות שקיבל, "כמו שזורקים לחתול אוכל כך נתנו לו ואנחנו אכלנו" היא אומרת. סבתא מספרת כי הבת מרים בת השנתיים חלתה וקדחה מחום, היא נראתה צהובה ורזה, "כמעט מתה" היא מלמלה שאלתי 'מהמחלה?' "לא ממנהל האונייה" היא אומרת. כך היא ספרה לנו שבבוקר הראשון באו אליה שני אנשים ודברו באנגלית, הם רצו לקחת את הילדה החולה, החשש היה שהיא תדביק את כל הנוסעים כמו מגיפה ולכן הקברניט רצה להשליך אותה הימה. סבתא עמדה בעוז, התינוקת לאה תלויה על שדיהַ בידה האחת, בידה השניה אחזה בפעוטה מרים ויעקב אוחז ברגליה. היא מסרבת שיגעו בילדה, יפת לא היה באותו הרגע לידה, המלחים חזרו לקברניט וכעבור דקות היא מספרת הגיעו הקברנית ושלושה מלחים, סבתא התנגדה בכח, יעקב עזב אותה והלך לחפש את אביו, תוך כדי כך פתח בצעקות והזעיק קבוצה של גברים מהפליטים אליהם הצטרף גם סבא, הלכו אחריו כדי להבין מה הוא רוצה. כך הביא אותם לאימו, מיד פרצה מהומה, כולם ביחד הקיפו את סבתא ומנעו מהמלחים להשליך את מרים בת השנתיים אל הים.
– "יעקב הציל את מרים נכון סבתא?"
– "פַדוּני עליו" היא אומרת "באמת התורה הוא הציל אותנו, אם לא הוא הילדה הייתה מתה!" ושתקה בעצב.
כעבור יומיים הגיעו לנמל פורט סעיד, שם העבירו אותם לאוניה אחרת שהביאה אותם ליפו. ימימה מספרת שהתנאים באוניה זו היו טובים ואף חילקו להם לחם לבן, זיתים שחורים וריבת שזיפים, הם מעולם לא ראו זיתים שחורים, לכן יפת אמר לה שאסור לאכול את זה, כך גם לגבי הריבה, ריבת שזיפים כהה. ימימה מספרת שיעקב בא אליה ובידו ריבה והבעת אושר על פניו ונתן לה לטעום, הוא הסתכל על האנשים שאוכלים את זה והם נתנו לו מעט, והוא טעם מזה ואהב. כך יעקב דודי 'הבן המפגר' הציל את משפחתו, לאורך כל המסע בדרך לארץ ישראל. דודי יעקב זכור לכולנו בני המשפחה כבעל נשמה רגישה ואוהבת המסייע לנו ולכל אדם כמיטב יכלתו והבנתו, שלא אמר מילה רעה מעולם על אנשים. כשסבתי עליה השלום עברה את גיל ה-90 היא עברה למוסד קשישים ביחד עם דודי יעקב, שם הלכה לעולמה, וזמן קצר אחר כך גם דודי. יהי זכרם ברוך.
דודה שמרים שרצו לזרוק לים