ראשוני התימנים באצבע הגליל

מאת: ד”ר דני בר מעוז [1] 

לא רבים יודעים שעם קום המדינה התיישבו תימנים מעולי ״מרבד הקסמים״ באצבע הגליל ונטלו חלק בהקמת נקודות יישוב חדשות. מעטים יודעים זאת, מכיוון שהתיישבות עולי תימן בצפון הארץ הייתה קצרת מועד, ולאחר שהניחו יסודות ליישובים חדשים הם בחרו להעתיק את מגוריהם ליישובים אחרים במרכז הארץ מבלי להשאיר חותם מאחוריהם. כאן יש לומר, שהשתרשות יוצאי תימן בארץ ישראל עוד לפני קום המדינה, העניקה לעולים החדשים את האפשרות לנדוד ולהיקלט ביישובים ובשכונות שהקימו אחיהם זה מכבר במרכז הארץ.

בחבל הארץ המדובר קמו בתקופת המנדט 26 יישובים, מרביתם קיבוצים, שעם הקמת המדינה קיבלו עשרות אלפי דונם של אדמות, מרביתן של כפרים ערבים שתושביהם נטשו במהלך מלחמת העצמאות. היישובים הללו (לימים, המועצה האזורית הגליל העליון) שיוועו לידיים עובדות, ולפיכך פנו נציגיהם באביב 1949 לראש הממשלה דוד בן גוריון, וביקשו ליישב בשכנותם עולים חדשים, שישמשו כפועלים חקלאיים בשדותיהם. זה היה הרקע להתיישבות חדשה שחלוציה נמנו עם עולי תימן: מעברת חלסה – שממנה תצמח העיירה קריית שמונה; כפר העבודה פְּאֵר-עָם מעל חצור הגלילית שעדיין לא נבנתה, מחנה אוהלים בצומת ראש פנה שיהפוך למעברה שממנה יצאו עולים מצפון אפריקה ויבנו את חצור הגלילית; וזנגריה א׳ מדרום לראש פנה שתהיה לימים מושב אליפלט.

קריית-שמונה (חלסה)

בחודשים יולי ואוגוסט 1949 שיכנה המחלקה להתיישבות של הסוכנות 29 משפחות תימניות בבתי אבן של הכפר הערבי הנטוש חלסה. בחודש נובמבר של אותה שנה הגיעו למקום עשרים וחמש משפחות נוספות, ובסך הכול מנתה הקהילה התימנית 177 נפש. כך היו התימנים לגרעין הראשון שממנו צמחה המעברה חלסה, ששינתה את שמה ל״קריית יוסף״ להנצחת זכרו של יוסף טרומפלדור, ולימים – קריית שמונה. כל משפחה קיבלה שני דונמים לגידול ירקות, עז אחת, לול ל-50 פרגיות, ובנוסף עסקו בעבודות חקלאיות בקיבוצי הסביבה, נטעו חורשות על מורדות הרי נפתלי והשתתפו בבניית בתי מגוריהם. אליעזר קרול, איש ״השומר״ מכפר גלעדי הסמוך, התמנה כמדריך לעולים והוא מתאר את רשמיו מתנאי חייהם: ״… חיים בלתי אנושיים, אין מים בכדי לרחוץ את הגוף לפחות פעמיים בשבוע לגדולים ואפילו לילדים בני יום… חדר ומטבח לכל משפחה, למשפחות מרובות ילדים שני חדרים ומטבח… הסידורים הסניטריים בקושי מספיקים״. ואכן, מים זורמים לא היו בנמצא, וכשנה לאחר התבססותם במקום הם עדיין שאבו את מימיהם ממעיין המרוחק כמה מאות מטרים מהכפר. הצרכנייה המקומית לא סיפקה את צורכי התושבים ומריבות רבות התגלעו לא אחת בין עשרות הממתינים בתור הארוך והמייגע, שבסופו המחסור במוצרים בסיסיים טפח על פניהם. עובדת סוציאלית מטבריה הרחוקה פקדה את חלסה פעמיים בשבוע, והילדים זכו לקבל שתי ארוחות ביום בתמורה ל-30 פרוטה ממטבח של משרד הסעד שהוקם במקום. ואם לא די בחבלי הקליטה הקשים, הרי שיחסו הבוטה והמזלזל של המדריך מכפר גלעדי הגדיש את סאת ייסוריהם. משבאו מים עד נפש הם פנו במכתב לדוד בן גוריון והאשימו בו את המדריך על החינוך החילוני שהוא מעניק לילדיהם. התימנים הפצירו בראש הממשלה להחליפו במנהל אחר ״שיחוס עלינו ועל ילדינו ועל אלמנותינו וזקנינו״, ואליעזר קרול אכן הוחלף.

כעשרה חודשים לאחר התבססות התימנים במקום הצטרפו אליהם עולים רבים מרומניה, עיראק, והודו, ובסוף 1951 נספרו במקום 3,775 נפש. אוהלים ופחונים הוקמו והוחל בבנייתן של 480 יחידות דיור עבור הראשונים ועבור אלה שיבואו בעקבותיהם. רוב התימנים לא שרדו במעברה שהפכה לעיירה, למעט משפחות בודדות שמצאו בה תעסוקה והאמינו בעתיד טוב יותר. תנאי הקליטה הקשים, העדר מקורות פרנסה, השינוי במאזן הדמוגרפי-עדתי והרצון להתאחד עם קרובי משפחותיהם במרכז הארץ הביאו לעזיבת התימנים את המקום. חלק מהעוזבים פנו לשרון והקימו בו את מושב שער אפרים.

מתוך מכתב תלונה של תימני חלסה לראש הממשלה דוד בן גוריון
סבלנו יתושים, סבלנו דבורים ויש מאתנו פצועים עד היום,
המשטרה ריקנית משוטרים, והגבול ריקן משומרים, כדלת בלי מסמרים.
כל יום יש מסתננים, מחפשים כל מטמונים, זוחלים על האדמה כצפעונים.
וצערנו גדול עד מאוד – יושבי האוהלים[…]

לכשנהרג אחינו שלום מנחם שומר במחצבה ביום ה׳ כ״א תמוז, פחדנו ורפו ידינו, וכשלו ברכינו, ויימק ליבנו בקרבנו בעבור שאין לנו שומרים מהמסתננים, וביקשנו מהמנהל (אליעזר קרול) שומרים, והשיב: ״תשמרו אתם״! ואי אפשר לנו בזה כאנשים עובדים יושבי אוהלים כציפור בודד על גג.

 

פאר-עם (פִירְע׳ם) – 1950

היישוב פאר-עם הוקם בשנת 1950 ככפר עבודה על-ידי עולי תימן בשטחו של הכפר הערבי הנטוש פירע׳ם, ששכן על גבעה תלולה המוקפת בבוסתני שקדים וזיתים ממערב לחצור הגלילית שעדיין לא נבנתה. בשנת הקמתו מנה הכפר כ-70 משפחות, ובסך הכל 240 נפשות, שהתגוררו בצריפים, טיפחו משק עזר, גידלו ירקות, עבדו בייעור האזור כשכירים של הקרן הקיימת לישראל, הכשירו קרקעות עבור קיבוץ כפר הנשיא ומחניים, ובחצור הגלילית הם השתתפו בסלילת הכבישים ובבניית הבתים הראשונים. יחיא שליט תושב פאר עם מספר בזיכרונותיו על 300 עיזים שהסוכנות חילקה להם כדי לספק את צורכיהם בחלב, ״אבל אנחנו היינו רעבים, ולכן שחטנו ואכלנו את הבשר, וסיפרנו שהעיזים הלכו לעולמם״. מתכתובת ענפה של ראשי הכפר עם משרדי הממשלה מתקבל הרושם שהעניינים הרוחניים הדריכו את מנוחת התושבים ובכלל זה: מחסור חמור בתשמישי קדושה, בית-כנסת ומקווה טהרה. את בית הכנסת הם קבעו במסגד (ללא צריח) של הכפר הנטוש והתפללו בנוסח הבלדי. ב-1953 החליטו המוסדות המיישבים לפרק את הכפר על-מנת לאפשר את הקמת חצור הגלילית. רבים מתושבי פאר-עם התיישבו במושב חדיד ובכפר יעבץ שבשרון.

אליפלט (זנגריה א׳)

היישוב אליפלט, שכּוּנה תחילה ״פדהאל״, קם בשנת 1950 ככפר עבודה (זנגריה א׳) במקום שבו עמדו לפנים אוהלי הבדואים משבט זנגריה כשני ק״מ מדרום לראש פנה. המייסדים, כ-70 משפחות מעולי תימן, הובאו למקום ביוזמת ״תנועת המושבים״ ממעברת ראש פנה הסמוכה. המתיישבים התגוררו בפחונים ובצריפים והועסקו על ידי הקרן הקיימת כשכירי יום בייעור ובסיקול הקרקע תוך שהם מתלוננים על האדמה הסלעית שניתנה להם ועל הקושי לעבדהּ. לאחר כשנתיים נבנו במקום 149 בתים, כשליש מהם בני שני חדרים ומטבח, והיתר בני חדר אחד ומטבח. כמו כן נבנו כמה מבני ציבור, וכל משפחה קיבלה שני דונמים אדמה ליד ביתה. דווקא בימים שבהם הושלמה בניית בתי האבן, והיישוב חובר למקורות מים, ארזו התימנים את מיטלטליהם ותחת השפעת פעילי ״הפועל המזרחי״ עזבו כאיש אחד את המקום. לוי אשכול, שכיהן אז כראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, הורה ליישב במקומם מאה משפחות מצפון אפריקה ומעיראק. נציין, שגם המתיישבים החדשים עברו ימי קליטה קשים בזנגריה שתהפוך לאליפלט. ולראיה, כעשור לאחר התיישבותם הם יצאו להפגנת מחאה תוך שהם חוסמים את כביש טבריה-ראש פנה, והמשטרה הוזעקה לפזרם בכוח ואף עצרה חלק מהם. ובאשר לתימני זנגריה א׳ – רבים מהם עזבו למעברת מסמיה הסמוכה לקריית מלאכי בראשות מנהיגם אהרן דנין, ובעתיד לבוא הם ישתתפו בהקמת מושב בני עי״ש.

מתוך הירחון “קול בתמר” של עמותת “אעלה בתמר”

_____________________________________________________
[1] ד”ר דני בר מעוז, היסטוריון ועורך ספרי עמותת אעלה בתמר.

תפריט