הכלניות בעיני ילדה בת ארבע

סיפורה של נעמי גמליאל

בשנים של טרם קום הקמת המדינה, הבריטים היו אדוני הארץ. אני זוכרת את החיילים שנקראו "כלניות" חובשי כומתות אדומות, גבוהי קומה ובהירי עור. מאחורי הגדר שסבבה את ביתנו, שבחלקה חלודה, בחלקה מעוכה ובחלקה דוקרנית, עמדתי אני ילדה קטנה, בעיניים פעורות, לא ממש פחדתי בטח לא אהבתי אותם. החיילים הבריטים – "הכלניות", היו מחלקים סוכריות ומסטיקים לילדים, מעולם לא קיבלתי דבר, אימי לא לקחה מאף אחד מאומה ולא הרשתה לנו לקבל, בייחוד לא דברי מאכל. אך את ההפך ראיתי במו עיני, "הכלניות" היו נכנסים לחצר ביתנו, בד"כ שהיה "עוצר" ואסור היה לצאת אל הרחוב, אנו סגורים בתוך הבית והם בחצר הבית. הצצתי דרך חרכי התריסים העצומים שהיו על חלונות הבית, שני חלונות גבוהים פנו אל מגרש הבית. התריסים, שכאשר נפתחו שמרו עליהם שני חיילי עופרת קטנים קבועים בקיר הבית, בעת שנפתחו התריסים הרמנו את חייל העופרת למצב עמידה כמעצור לתריס שלא ייסגר מחדש. התריסים וגם הדלתות הגבוהות שבחלקן העליון הייתה זכוכית צבעונית, היו מגן רציני על פתח הבית – הרגשתי מאחוריהם מאוד מוגנת ובטוחה. כשהבריטים נכנסו לחצר ביתנו בשעת "העוצר" עמדנו הילדים עם ההורים והבטנו בהם החוצה אל החצר. בחסות התריס ראינו אותם "חוגגים" על הפירות שהיו על העצים. קלמנטינות, תפוזים, מנדרינות, אשכוליות, משמש, שזיפים ושאר עצי הפרי. שלושה או ארבעה חיילים קטפו וזללו, אבא חרק שיניים ואמא מהסה אותנו הילדים לבל נוציא הגה, נתבונן ונשתוק.
כשהכריזו על "עוצר" מכונית צבאים ועליה חיילים סבבה ברחובות והכריזו על שעות העוצר.

תמונות משנות נעוריה של נעמי גמליאל.
"שנים נפלאות של תמימות, חברות וטיולים ברחבי מולדת".

מימין: נעמי (בת 4), לולי, שושן ותחיה, הבנות למשפחת מסעוד הלוי.

הרחובות היו מתרוקנים מאדם, נפש חיה לא הייתה זעה. לעיתים קרובות הוכרחנו להתכנס במגרש המסדרים על מנת לבצע ספירת אוכלוסייה. זו הייתה דרכם לחפש את הבחורים הצעירים, להיכנס לבתים, לחפש נשק או לעצור חשודים ונפקדים.
יום אחד בשעה שהוכרז עוצר, כמדומני שבת היה ואני כבת ארבע שנים בלבד, נקראו התושבים לצאת להתפקד. מקום ההתכנסות היה ברחוב רמב"ם, במגרש של חיים קפרא הסמוך לביתנו, שטח גדול מאוד שאליו התקבצו משפחות משפחות, הורים וילדים. אני זוכרת את אמא שלי מאוד נרגשת ואף מפוחדת, ארזה בחופזה במטפחת, משהו שלא הבנתי מהו. דחפה במהירות אל ארגז המצעים שהיה מתחת למיטה וכיסתה את הכל בשמיכות. לאחר מכן, זרזה אותנו הילדים לתת ידיים ולנוע לכיוון המגרש, הבנתי שהיא מחביאה משהו מתחת למיטה. ראיתי שהיא מפוחדת, רציתי לשמור עליה, התגנבתי חרש מבלי שהרגישו ונשכבתי על השמיכות בארגז המצעים שמתחת למיטה ונרדמתי. התעוררתי לקול בכיה וצעקותיה של אימי שחזרה לחפש אותי ביחד עם שוטר בריטי, משלא נמצאתי עם שאר ילדיה במגרש העוצר. אימי קראה בשמי בבכי וצעקה בלי הרף: "נעמי! נעמי! איפה את?", פחדתי לענות כי מהמקום בו שכבתי ראיתי את נעליו הגבוהות של החייל שליווה אותה ולא רציתי להסגיר את ה"סוד". כעבור דקה, לא התאפקתי ופרצתי בבכי, כך מצאה אותי אימי. חיבקה ונשקה, סגרה את ארגז המצעים במהירות ושבנו עם החייל למגרש.
לאחר שעות של עמידה בשמש הקופחת, חזרנו הביתה רצנו לארגז המצעים, משם שלפה אימי את ה"סוד", סוג אגרופני ברזל. אלה היו שייכים לאחי יהודה ונחשבו בעיני האנגלים לנשק, על זה היו עוצרים את הבחורים ושולחים לכלא. הרגשתי גיבורה גדולה ואמיצה. זכיתי לצביטות בלחי ולמילים טובות על מה שעשיתי. לא חיפשו אצלנו בבית, זאת בניגוד לפעמים רבות אחרות, כי יהודה אחי הגדול היה פעיל במחתרת. בחצר הבית היה סליק שבו הוסתרו בעיקר שמיכות צבאיות שנגנבו מהאנגלים.