המעבר מגן הילדים לבית הספר

סיפורו של יצחק שמחי
מתוך: בנתיב החיים | יצחק שמחי
סכם וערך גרשון בן יעקב כהן

בשנת 1933 סיימתי את גן הילדים מיסודה של ד"ר מאיה רוזנברג,( ד”ר מאיה רוזנברג עשתה גדולות בשדה החינוך בישוב רחובות ובמיוחד בשכונת שעריים ומרמורק. ג.כ.) אחד הגנים המודרניים שהיו אז במושבה רחובות. חלפה שנה ועוד שנה, אז החלפתי את הגן בספסל הלימודים בבית הספר ששכן לא הרחק מהגן. האווירה שם לא הייתה דומה כלל ועיקר, לאווירה הנינוחה שהורגלתי אליה בגן הילדים האהוב עליי. בבית הספר הייתה אווירה של הכוונה למטרות שלא תמיד הבנתי, אווירה נוקשה לעומת הגן. (ממש כמו במילות השיר של יצחק קצנלסון "חָמֵשׁ שָׁנִים עַל מִיכָאֵל עָבְרוּ בְּרִקּוּדִים. בָּטֵל יָשַׁב מֵעֲבוֹדָה חָפְשִׁי מִלִּמּוּדִים." ג.כ.) האוירה הנינוחה בגן פתחה לי אופקים רחבים ותרמה רבות לנפש הרכה שלי. השינוי הזה לא היה קל, המעבר היה קשה ומאכזב, לא עוד אותם משחקים וטיולים, בית הספר ביטל באופן חד את אווירת הפינוק שהורגלתי בגן. המעבר מן הגן לבית הספר היה חד, נדחפתי ונלחצתי לתוך מסגרת קפדנית וכפייתית בדרישותיה, עד כי ראיתי בבית הספר עול כבד אשר לפתע רבץ על חיי, שעות רבות ביליתי בין כותלי בית הספר, הרגשתי כציפור כלואה, המחפשת דרך אל החופש ואל הדרור. שעות הלימודים הרבות היו עלי לטורח, עייפו אותי פיזית ונפשית וכמעט לא הותירו לי אפשרות לשחק. עברתי מהאווירה שיצרו הגננות המקסימות והעדינות שהאירו פנים, אל תוך מציאות אחרת איומה מבחינתי כילד, שתכליתה להכניע את רוחי, מחנכים עם פנים חמורי סבר, שנדמה היה לי כי להם עיניים מזרות אש. לא מצאתי את נפשי מרוב צער, בלילות על מיטתי התפללתי שלא יגמר הלילה, לא מצאתי אוזן קשבת אצל אבי, הוא לא הקל עלי, בעיניו זאת הדרך. רק אימי ע"ה ידעה את מכאובי, הבינה לרוחי ולתחושותיי, אבל כמובן, הרבה לא יכלה לעשות או לשנות בעניין זה, נושא החינוך והדת היה בתחום של אבא כפי שנהגו בתימן. האישה לא למדה ולא לימדה לכן אין לה זכות גם לפסוק, לא נותרה לי כל אפשרות אחרת או ברירה, המשכתי לבקר בבית הספר למורת רוחי.

חלפה שנה קשה אולי הקשה בילדותי, החופש הגדול קרב, אמרתי לעצמי בבוא החיפוש לפחות אמצא נחמה מכל אשר עבר עלי. אשחק בכדור האהוב עליי מכל, אעשה ככל העולה על רוחי, וכל אשר תחפוץ נפשי, איש לא יטרידני ואיש לא יצווה עליי, לכל היותר אלך לקייטנה עם אחיותיי ואשתעשע כאוות נפשי. לא הפסקתי לחשוב מה עוד אעשה בחופש המיוחל, והנה נתבשרתי מפי הוריי שרשמו אותי לימי החופש ללמוד "בחדר", למהלומה כבדה כזאת לא ציפיתי. לא קייטנה, לא שעשועים ולא מנוחה, זה פירושו של "חדר", שלחו אותי ל"בית כלא" הנתון לחסדי המלמד העריץ. בידו האחת "שבט" דהיינו שוט עשוי מעור עבה ונוקשה, שהיה מצליף בו כל אֵימַת שחרגנו בהתנהגותנו, בתוספת ציטוט ממשלי: "שׁוֹט לַסּוּס מֶתֶג לַחֲמוֹר וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים." (משלי פרק כ"ו פסוק 3) כך התכנסנו בימי הקיץ הלוהטים, ללא טיפת אויר דחוסים זה לצד זה כ-30 ילד על מחצלות בחוסר כל, מים במשׂוּרה, והצלפות שוט ביד רחבה, לעיתים פחדתי לבקש לעשות את צרכי כי ידעתי שהמלמד יפרש זאת כתואנה לנוס החוצה. האמת שבדרך זו ביקשנו לצאת החוצה קמעה לברוח ולו לכמה דקות, מהצפיפות ומן המחנק, ומהאווירה הבלתי נסבלת. גם במקרה זה ניסיתי בכל כוחי להשפיע על אבי, שיניחו לי בימי החופש לנפשי, אך לא עזרו כל תחנוני, לנגד עיני אבי עמד הדבר היקר והחשוב ביותר כפי שזה היה בכל בית דתי בשכונה. איך אני אראה ואשמע בבית הכנסת, איך תהיה העלייה לתורה, או כיצד אני אתרגם את "אונקלוס" ומה יגידו הבריות על בנו, היתר היה בעיניו שולי וחסר ערך. חלפו ימי החופש הגדול שנת לימודים חדשה מרחפת על ראשי שוב ניסיתי להשפיע על אימי, מתוך חשש לחזור למסגרת הבית ספרית הנוקשה, בקשתי להחליף בית ספר. כמובן שאימי הטתה אוזן לדברי, אך לא היה לְאֵל יָדהּ להושיע לנוכח אבי. בדברי כיבושין שכנעה אותי אימי והסכמתי לשוב לבית הספר, בעל כורחי ובלב כואב חזרתי אל בית הספר כתלמיד כיתה ב' . לכבוד תחילת השנה והחזרה ללימודים תפרה לי אימי ילקוט מבד בצבע חום, במכונת התפירה החדשה שרכשה מתוצרת "זינגר". כמו כן קנתה לי מחברות עפרון ומחק. ספר לא רכשו לי ולא הבנתי מדוע.

התחלתי את שנתי השניה בבית הספר ולמרבה ההפתעה מורה חדש ושיטה חדשה שיצרו אווירה נעימה בכיתה. בתחילה נדמה היה לי שזה חלום, קשה היה לי להעלות על הדעת שזו המציאות החדשה שתלווה אותי מעתה ואילך. עם בואו, מהרגע הראשון שנכנס לכיתה ניכר היה שהוא שונה בתכלית מהמורים האחרים, לא היה קשה להבחין בסגנון דיבורו, בלבושו ובמראהו האחר. גם בגישתו אל התלמידים שהיתה רחבת לב, מלאת רגש, שהיתה ממש אבהית, בניגוד למה שהורגלנו בכיתה א'. הוא דבר בניחותא בכל נושא בשפה רכה ועדינה, בכיתה תמיד שרר שקט מופתי והקשבה מלאה, הכל באווירה נינוחה ושלווה. מיום ליום הורגש שינוי בכיתה בכל הקשור לסדר ומשמעת, ונכונות של כל הכיתה. הוא שבה את ליבנו הקסים אותנו בהליכותיו, וקנה את אמוננו המלא. לי אישית זה עשה טוב על הנשמה וגרם לי קורת רוח רבה, התעודדתי, ונמלאתי תקווה ותחושת סיפוק מהתפנית הגדולה והבלתי צפויה. למרות כל האמור, היו דברים, שעשינו בהסתר והפחד, שמא ייוודעו. לנו התלמידים היה סוד, פחדנו שמא המורה בדרך כלשהיא יגלה שאני וכמה מחבריי לכיתה, מגדלים בסתר גור כלבים קטן בחצר בית הספר. בהפסקות ובכל הזדמנות, הקדשנו לו את רוב זמננו, זאת הייתה הפרת משמעת חמורה וידענו זאת. בכל זאת לא ויתרנו, ותמיד השתדלנו, לא להעיב את האוירה בכיתה או חלילה להכעיס את המורה, האהוב עלינו, השתדלנו שהדבר ישמר בסוד ולא יגיע לאוזני המורים. כשהיה צריך להעביר הודעה, בנושא הכלב בתוככי הכיתה השתמשנו ברמזים ומסרים סמויים, אלא שהמורה הנבון קלט את הרחשים והמסרים המוזרים, והבין במה מדובר. מיד אחרי ההפסקה, לפני תחילת השיעור, שלא כדרכו פתח ואמר: "תלמידים חביבים, יש לי הודעה חשובה…" ליבי נצבט מפחד, מה הולך להודיע? מה זה עלול לגרום לי ולכיתה? הוא המשיך ואמר כי הוא יודע שאנו מגדלים בעל חיים, ושמדובר בגור כלבים קטן, נעצרה לי הנשימה מה הוא הולך להודיע לנו? "…תלמידים חבבים מהיום והלאה אין לכם יותר מה להסתיר, הדאגה לגור תהיה נחלת הכיתה כולה ולא רק של בודדים…" נשמתי לרווחה, אך עדיין היה ספק בליבי שמא הוא אומר את הדברים כך על מנת לתפוס את האחראים בקלקלתם. המורה הנבון, קרא על פני התלמידים את תדהמתם ומבוכתם כאחד, כדי להפיג את המתח והספקות מליבנו, חזר שוב והשמיע את דבריו הקודמים, ביתר בהירות כי לתת אומץ וחיזוק לאלה שעדין שרויים בפחדם ולא מאמינים לשמע אוזניהם. המורה האמיץ העז לאמר דברים שאיש לא העז להשמיעם לפניו ולא להעלותם במחשה כל שכן על דל שפתותיהם. השתכנעתי בכל מאודי מכוונותיו הטובות, זה שינה את כל עולמי מקצה אל קצה ואת מצב רוחי. כך בכל יום הופתעתי מחדש, המורה האנושי הזה מעולם אחר, המזכיר לא במעט את המחנכות שלי בגן, הרגשתי שהמורה הזה החזיר לי את מה שנגזל ממני, את טעם החיים היפים של הגן. אזרתי אומץ והרימותי את ידי המורה הבחין ופנה אלי ברוך "מה בפיך תלמיד חביב…" אמרתי את שמי בקול רם ובטוח שאני מתנדב להיות הראשון להביא מזון לגור. המורה עודד אותי, ושבח אותי באוזני הכיתה, על רוח ההתנדבות שלי, קשה היה לי לעכל את כל זה, האם אני חולם או שכל זה באמת מתרחש במציאות. שמחתי לא ידעה גבול, עתה בגלוי, מבלי חשש אוכל לשחק עם הגור כאוות נפשי, אני וחברי. בו ברגע המורה אפשר לי לצאת למשימה להביא מזון לגור הכלבים, בדרך הרהרתי וחשבתי לעצמי לא עוד שנאה לבעלי חיים, לא רק לימודים בצל השוט, זכינו למגוון של דברים, שעד כה לא ידענום. הלכתי לחזר על פיתחי חנויות של בשר, בקשתי מעט נִקּוּדִים (לחם שיבש ונעשה פירורים, על פי : "זֶה לַחְמֵנוּ חָם הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ… וְעַתָּה הִנֵּה יָבֵשׁ וְהָיָה נִקֻּדִים" יהושע פרק ט פסוק 12 ) נתנו לי ברצון במהירות חזרתי אל הכיתה ולעיני המורה וכל התלמידים, זלל הגור בתיאבון את כל הארוחה שהגשנו לו.
לא חלפו ימים רבם מאותו מאורע, ולמרבה הצער המורה האהוב עלינו נעלם כלא היה עזב את בית ספרנו בכעס רב מבלי שטרח להיפרד מתלמידיו שכל כך אהבו אותו, לא הבנו מדוע, חשבתי כי בטח זה בשל גישתו החדשנית אל התלמדים שלא תאמה את רוח בית הספר ורוח התקופה. זמן רב לא מצאנו נחמה מסילוקו של המורה החביב והיקר, שהתברר שהוא בנם של משפחה אמידה מארה"ב שרצה לתרום ולהעניק ולא להפיק תועלת כספית ממשרתו. עם לכתו שבה האווירה הקודרת לכיתתנו, ההורים ובית הספר העדיפו את שיטת החינוך על פי הסיסמה "שהספר והמקל ירדו שניהם מהשמיים" אבל יותר מהספר ראינו וחשנו את המקל. שוב נאטמו לבבות התלמידים ושב הרצון לברוח מהמסגרת, הנשירה מבית הספר ונטישת ספסל הלימודים לטובת העבודה בפרדס או בכל משלח יד אחר הפכו למחזה נפוץ.