זיכרונות ילדות משעריים

מאת: אריה פלד-פליישמן

בשנת 1944 נולדתי אני, אריה, בנם הבכור של אולגה ואברהם וכעבור עשרים חודש נולדה אחותי מרים.
בשנת 1939 אבינו אברהם פליישמן עלה ארצה בגפו מהונגריה באונייה " נעמי יוליה" והחליט לנסות את מזלו בעיר רחובות, בשכונת שעריים, למחייתו עבד בכל עבודת כפיים מזדמנת, בעיקר בסלילת דרכים ובעבודת פרדסים, עם רדת החשיכה, בתום יום עמוס לעייפה השתרע מותש על דרגש עץ ברציף רעוע ילד עם פועלים נוספים בינות לפרדסים.
בשעת בוקר מוקדמת מאוד שטפו הצעירים את פניהם במים מברז שהיה בקרבת הצריף, בצעו מהלחם שנשמר מספר ימים עטוף בסמרטוטים, אכלו מעט ויצאו לעוד יום עבודה מתיש, כשהצליח לחסוך מעט כסף הוא שכר יחד עם שני חברים דירה קטנה ברחוב שבזי בשכונת שעריים, בעלי הבית היו בדרה ומוסה קפרא.
לימים פגש אבי אברהם את וולף איזק איש נעים הליכות שגר עם אשתו ובתם היחידה אולגה בשעריים בדירה שכורה אצל הרב יעקב מזרחי ואשתו חביבה. המפגש הזה הביא את הורי אברהם ואולגה בברית הנשואין.

זיכרונות ילדות
רחוב רבי שלם שבזי שוכן בדרום מזרח רחובות, מתחיל ברחוב הרצל ומסתיים ברחוב הרב זכריה מדר, שנקרא " הזיתון", על שם חורשת הזיתים הגדולה שהייתה בקצה הרחוב בצמוד לפרדס של נחמיה קפרא, במקום בו מתחיל כיום רחוב מרים מזרחי.
כמשפחה דתייה בערבי שבת התפללנו בבית הכנסת התימני שהיה מול ביתנו, כהן הגבאי הזקן של בית הכנסת נהג לעבור ברחוב כשעה לפני כניסת השבת עטוף בטליתו להיעצר ליד חצר כל בית ולהכריז " שבות תפילו" (שבת, תפילה) וכשהגענו לבית הכנסת ראינו את כהן יושב על כיסא שמתחתיו מחצלת ליד ארון הקודש כשמולו ישב השוחט עמרני שהיה מבזג (יורק) את שאריות צמח הגת שלעס אל קערה מיוחדת שהיה שולף אותה מתחת לספסל עליו ישב.
אנו הילדים ישבנו על ספסל נמוך לרגלי המבוגרים ועוד לפני התפילה היה הגבאי כהן זורק ממקום מושבו לכל מתפלל ענף מהבשומים (בשמים) שבנו סעדיה הקפיד לקטוף מבעוד מועד מגינתו וכילד אני זוכר שתלשתי את העלים ותחבתי אותם לסידור התפילה שלי, כל עלה בדף אחר, ומידי פעם הייתי תוחב את האף ומריח בהנאה את הריח המבשם.

בשבת בבוקר אבי ואני הרחקנו לכת עד לבית כנסת "אשכנזי" "שונה הלכות" הממוקם במרכז העיר בסמוך לשוק.

מדי שבת אחותי ואני נהגנו לטייל עם אבא לרמת אהרן, הדרך עברה בין הפרדסים לאורך מסילות ברזל צרות שבכל ימות השבוע הסיעו עליהם מכליות ("טרזינות") עמוסות תפוזים שנקטפו מהפרדסים הרבים שבאזור ורוכזו במספר בתי אריזה שהוקמו בלב הפרדסים.
אבא היה בשלן מעולה שהיה מעורב בהכנת מאכלי השבת שכללו מרקים מתובלים בתבלינים חריפים, כרוב ממולא וגולת הכותרת החמין הטעים עם צוואר עוף ממולא, לאמא יצא שם של אשפית בהכנת עוגות ועוגות השבת שהכינה יצא שמם לטובה בכל השכונה.
עקב מוצאו ההונגרי אבא היה מגזים במתיקות ובחריפות של המאכלים שהכניס הביתה, כוס הקפה ששתה הכילה כ- 4 כפיות סוכר והמאכלים הבשריים הכילו לא מעט תבלינים חריפים, באחד הימים שכן תימני צעיר שגר מולנו ובידיו סל עם פלפלים חריפים שקטף זה עתה מגינת ביתו נתקל באבא ששאל אותו אם הוא מוכר, הוא הביט באבא בזלזול שובבני ואמר לו " זה לא בשבילך, אתה תטעם מזה הלשון תישרף לך" אבא זורק לו אתגר ושואל " ואם אני אוכל פלפל שלם בלי לחם?" הבחור ללא היסוס " אז אני נותן לך במתנה את כל הפלפלים שבסל" והוא מושיט לאבא פלפל חריף, אבא תוחב את הפלפל לפיו לועסו לאיטו ובולע, בנון שולנטיות נוטל את הסל עם הפלפלים ומשאיר את הבחור בהלם ממוחלט.

מדי בוקר אבא היה יוצא לעבודה וחוזר בשעת ערב מאוחרת, אמא סייעה בפרנסת המשפחה, בעבודות במשקי בית, רדיו לא היה לנו על טלויזיה אף אחד לא שמע וכשדובר על מחשבים התכוונו לתחשיב שערכנו מידי ערב על מספר "הגולות" שהרווחנו או הפסדנו באותו היום, תנאי הדיור הצפופים אילצו אותנו להעביר את רוב זמנינו החופשי במשחקי רחוב כמו: שוטרים וגנבים, חמור חדש ובעיקר כדורגל והמקום בו שיחקנו היה כאמור  "הזיתון" (כיום רחוב זכריה מדאר) בין עמוד החשמל הסמוך למגרש של סעדיה כהן ועמוד החשמל הניצב מול הסימטה שהובילה לביתו של השוחט עמרני. כמובן שאז לא היו כבישים, בימות הקיץ רגלינו היחפות שקעו בחול העמוק ובחורף דשדשנו בבוץ מהסחף שהגיע מרמת אהרון.

למזלנו משאית המשקאות של שלמה רוקבן הייתה עוברת בסמוך, החול אילץ את הנהג להתנהל באטיות, מה שאפשר לאחד הילדים לטפס על הרכב ולשלוף בקבוקים לחברה ללגום תחת עץ האקליפטוס הענק. המשחק ב"זיתון" הכשיר אותי לשחק כדורגל בקבוצת מכבי רחובות ומשם למכבי שעריים בשיא תפארתה, דבר שהבאני לשחק בנבחרת ישראל כחלוץ ימני.