מאת: קורש חנניה, יליד שכונת שעריים
ערב שבת של חול המועד פסח תש"פ 2020, הימים ימי קורונה ואווירת החג עגומה, בימים כתיקונם, אנו בני המשפחה ושאר המתפללים נהגנו לפקוד את בית הכנסת, אולם בשל צוֹק הָעִתִּים הדבר נבצר מאיתנו וכל אחד מקיים תפילת יחיד בביתו, הלב נחמץ לנוכח בית הכנסת הסגור. דווקא בשעה קשה זו, אני נזכר בסבתי מרים ז"ל ובסיפור מסעה הארוך מכפר מגוריה סמוך לעיר צנעא, לעיר הנמל עדן יחד עם סבי שלום ושתי בנותיהן הקטנות, נעמי ואמי יונה שכולם הלכו לעולמם.
מסע הייסורים בתלאות הדרך להגשמת חלומם, לא תם בעבור סבי וסבתי עם הגיעם למחנה מצעביין הסמוך לעדן בדרכם לארץ ישראל. בשנות ה-40 של המאה העשרים, לרשיון המיוחל לעלות ארצה, ( סרטיפיקט ) זכו רק אלה אשר עמדו בקריטריונים – מתחת לגיל 40 ובעלי כושר עבודה. סבי שלום שהיה נכה, נאלץ להוכיח את כשרותו לעבודה, שם במחנה מצעביין נהגו לערוך מבחן – מסע לילי לבחינת הכושר הגופני, הנכשלים נותרו מאחור. סבתי מרים הבינה את המשמעות וידעה שאין באפשרותה להשאיר את בעלה בעדן, לכן עודדה אותו לעשות כל מאמץ לצלוח את המסע. במקביל נדרה נדר כי, במידה והקב"ה יצליח דרכם והיא יחד עם בעלה ושתי בנותיה, יגיעו לארץ ישראל, היא תבנה בית כנסת, כתחליף לבית כנסת אשר החזיקה בתימן.
מאמציו של סבי הצליחו, תפילתה של סבתי נענתה אף היא ובשנת 1944 תש"ד, המשפחה הגיעה ארצה, לשעריים. במאמץ להתפרנס ולהביא פת לחם הביתה, גם סבתי יצאה לעבוד ככובסת בבית יתומים ברחובות, שחלקם היו ילדים שהוברחו מאירופה הנאצית. עבודת הכובסת באותם ימים, דרשה מאמץ גופני, 9 שעות עמידה, שבסופן חזרה למלאכות הבית הממתינות. בעמל כפיה אספה סבתי אגורה לאגורה והצליחה לרכוש מגרש, בו בנו היא וסבי בית מגורים לבני ביתה. חריצותם אפשרה להם להוסיף קומה עם בית מרווח יותר, הראשון שימש בחלק מהזמן לקליטת עולים ששהו זמן מה בדירה זו עד להתאקלמות ראשונה. בשלב הזה פנתה סבתי מרים לקיים את נדרה לבניית בית כנסת, יום אחר יום בשובה מעבודתה המפרכת, עמדה סבתי בחצר ביתה ליצוק את הבלוקים לבניית בית הכנסת, כשהתאפשר שכרה פועל שיסייע בידה כנהוג בימים ההם. בעשר אצבעותיה בסיוע פועל בנאי מקצועי ששכרה, הפכה את הבלוקים לקירות, וכעבור שנה הושלמה בניית בית הכנסת. שוב בצרפה אגורה לאגורה, רכשה סבתי מרים שני ספרי תורה וכן ריהוט לבית הכנסת, ובשנת 1958 נחנך בית הכנסת.
מדי בוקר טרם לכתה לעבודה הייתה סבתי מרים משכימה עם השחר ויורדת לבית התפילה, מתעטפת בטלית, מניחה תפילין ומתפללת תפילת יחיד, מעולם לא שמעתי או ידעתי את מילות תפילתה, שכן קרוא וכתוב לא ידעה. סבתי הייתה גם המיילדת שלי, נולדתי סמוך לחג הפסח ובחג מלו אותי, כילד נחרטה בליבי, דמותה העטופה בטלית עם התפילין בראשה, עומדת לצד היכל הקודש הפתוח ודמעות בעיניה, ממלמלת תפילה ומבקשת על בני ביתה ועל עם ישראל, מכאן כשבגרתי, הבינותי מהי 'תפילתן של נשים'.
אבי קורש שלום יבדל"א המשיך את צוואתה וניהל את בית הכנסת במשך יובל שנים, נפלה בידי הזכות ונכנסתי לנעליו לפני כ-20 שנה.
השנים לא הטיבו עם המבנה הישן וכבר לתקן שוב ושוב לא ניתן, כדי להמשיך את צוואתה של סבתי, ובאישור הרב קוק, החלטנו כי בית הכנסת ייהרס ועל מקומו נבנה חדש ומודרני. בית כנסת שיהיה רחב ומונגש שבו לנשים יהיה מקום מרווח ומכובד לשאת תפילתן ברוח סבתי מרים. סבתא שבאמונה עזה ובכושר ההתמדה הצליחה להגשים חלום גדול. בימים אלו עת אנו במצוקת הקורונה, והעתיד הכלכלי מעורפל, אני שואב עידוד מדמותה של סבתי ונושא תפילה לשוכן מרום כי יביא רפואה וארוכה על כולם, שיצליח דרכנו לפעול ביחד ובמאמץ משותף, לקראת ימים טובים.