עולם הולך ונעלם

יהודים ומוסלמים במדבריות של צפון תימן.

כתב וצילם: נפתלי הילגר [1]

חלק ראשון [2]

"יא אחי! הנה, אמא שלי!", קורא מסעוד בקול נרגש ומצביע על האישה שבצילום המקומט, מסעוד הוא מוסלמי, בן לשבט אל נאצר אובייט, שבמדבריות צפון תימן. באומרו 'אמא שלי' הוא מתכוון ליהודייה בת תימן, שעלתה לפני מספר שנים ארצה, 'האח' הוא בנה יעקב צברי, שעלה אף הוא ועתה יושב לידינו, מסביר לי ודמעות התרגשות בעיניו. אימא של יעקב הניקה את מסעוד ואת יעקב, כיוון שלאימו לא היה חלב, כך נקשרו נפשותיהם והיו למשפחה, יהודים ומוסלמים. היהודים שנותרו שם  עדיין חיים כבעבר בחסות השייח' המקומי, "הערבים כאן אינם 'הגויים', בעבורנו הם כמו בני משפחה, הם שמרו עלינו מפני השלטונות או שבטים אחרים, שלעתים רצו להתנכל לנו", אומר יעקב צברי. תמורת דמי חסות שנתיים לשייח' זוכים הם להגנה מלאה ולתחושת ביטחון מוחלטת.

מבצע העלאת יהודים מתימן של תחילת שנות ה־90 ("מרבד הקסמים 2") השאיר משפחות יהודיות בודדות במדבריות של צפון תימן. האזור נמצא סמוך לגבול תימן – סעודיה ובמרחק של כ־80 ק"מ ממזרח לבירת המחוז, העיר סעדה, מהאזורים היותר נדחים שבתימן. הוזמנתי להתארח אצל משפחת יוסף הרון, כ־20 נפש, המתבודדת בוואדי אמלח (Wadi Amlah )  הבולט בנוכחותו ובנופיו היפים והמרשימים.  את המסע הזה לעולם ההולך ונעלם עשינו  בשנת 1998,  אז הסכנות ארבו בכל מקום, הנסיעה בדרכים הייתה לא בטוחה, סכנת נפשות במיוחד לתיירים, שהיו אז "מטבע עובר לסוחר" שכן באותם ימים של סוף שנות ה־90 הבדואים יצרו לעצמם 'הכנסה צדדית' – חטיפת תיירים לצורך קבלת כופר נפש. זאת הסיבה שכאשר  נודע בשגרירות בצנעא, כי יש בכוונתי לנסוע לבקר באזור המדבריות שבצפון תימן, הזהירו אותי מפני ה־"צפון הפרוע" של תימן, כך כינו אותו אז. על סף המילניום בשוק א-טלח מוצעים למכירה רימוני יד לצד חבילות חמאה מהולנד, רובה קלצ'ניקוב ליד ביצים מבלגיה. כל משפחה, חמושה היטב, ערוכה לכל צרה שתבוא. בשנת 1998 עת נסענו לשם, החיים בצפון תימן בכלל ובוואדי אמלאח בפרט, נמשלו לישיבה על חבית חומר נפץ.

וואדי אמלאח מרוחק כ־80 ק"מ בלבד, אולם הנסיעה נמשכה כארבע שעות, בדרכים לא מסומנות כראוי ובשבילים נידחים. לעיתים נדמה היה שהנהג 'מנחש' את הדרך, התקדמנו בקצב איטי, בין סלעים, נחלים וסכנת שקיעה בחול. באמצע 'שום מקום' הנהג עצר, ירד מהרכב וצעד לעבר סלע ענק,  הוא סימן לי בידו שאבוא. הסלע בולט ומתנשא מסביבתו ונראה לי כמו 'אי' ברמת סלעים השטוחה, כשהתקרבתי הבחנתי בכתוב החקוק בסלע. אין ספור שמות שנחרטו באותיות עבריות באבן החול, יהודים אשר יצאו להגשים את חלומם ולעלות לארץ ישראל עשו להם מנהג לחקוק את שמותם  בראשית מסעם. כך הפך הסלע למעין 'אנדרטה' שנוצרה בידי אלפי העולים, החל משיירות העולים הראשונות בעשורים שקדמו להקמת המדינה ועד לעולים של העשור האחרון במאה עשרים. היה זה מעמד מרגש עבורי, בין השמות מצאתי כאלה שהכרתי באופן אישי, חברים שעלו בשנות ה־90 של המאה העשרים ומתגוררים בעיר רחובות.

המשכנו אל היעד הסופי למסענו ביום זה, הכפר אמלח עצמו, בקצה האופק הצחיח נראים סימני חיים, דקלים, המתח התפוגג, הנהג נרגע, לא טעינו בדרך. התקדמנו אל נווה המדבר שבלב השממה, אדריכלות מרשימה וייחודית, בתי חמר גבוהים, המתנשאים לגובה של 8 קומות, נבלעים בנוף, בהם ביתו של יוסף הרון, המארח שלנו. נדמה לי כי הזמן עמד מלכת בין בתי הכפר, חשמל נדיר וברז מים לא בכל בית, ואדי אמלאח בשלהי המאה עשרים נותר כמעט ללא השפעה מן החוץ.

 

בעוד אנו מתארגנים, יוסף הרון אמר שנשכים בשעה אחת כדי לצאת לדרך, "אחת?! לא חשוך עדיין?" ספק שאלתי ספק תהיתי במבוכה… למחרת בשעה שש בבוקר הבנתי, יוסף הרון ידידי התכוון לשעת האור הראשונה. מסעוד 'האח' המוסלמי של יעקב צברי, הצטרף אלינו, הנסיעה בוואדי, דומה לשייט בים של חול, האביב הוא העונה השלווה ביותר כאן, הגשמים העזים הופכים את הוואדי לנחל סוחף המנתק את שני השבטים זה מזה. כל ניסיון שלי לצלם מחוץ לג'יפ נתקל בהתנגדות מחשש לחיי, שמא בני השבט המתחרה יראו בי איום. 'מערבי' כמוני עוד לא ראו כאן, מאוד בלטתי בשטח, ולכן הזהירו אותי השומרים חזור והזהר.

הגענו לבית נטוש בקצה הוואדי, ביתו של יעקב טרם עלייתם לארץ ישראל,  הוא  ערך לי סיור בבית בו גדל, בין קירות חרבים לזיכרונות ילדותו הכלואים בביתו הנטוש. "כאן עמד החמור… שם בפינה אבי ז"ל לימד אותי תורה… לא הצלחנו למכור את הבית בגלל השדים גם המוסלמים האמינו בכך ולא הצלחנו למכור". נזכרתי כי בתימן 'שדים' הם בעלי נוכחות 'מציאותית', המשכנו במעלה הוואדי לכיוון הגבול הסעודי.

הבדואים נוהגים לשנות מפעם לפעם את מקומו של המאהל והעדרים, חיפשנו וחפשנו, לבסוף  במרחק של שעת נסיעה מהגבול הסעודי "נמצאה האבדה". באמצע השממה עמדו אוהלים לבנים, אנו נעצרנו במרחק מה מהאוהלים, כדי לא להפתיע  ולהימנע מתקרית אלימה, מסעוד ויעקב יצאו ברגל ללא נשק לעבר המאהל. המפגש היה מרגש לכולם, קראו לי והצטרפתי, השייח' עלי אבן דחבאן, מופתע ונרגש מהאורח היהודי שלא ראה שנים – יעקב צברי. יעקב מוסר לו שי מאחיו הבכור יחיא צברי ושמחתו של השייח מתפרצת: "איך לא שכחתם אותנו, חשבנו שלא נראה אתכם יותר".

יהודי תימן, שעלו בשנים האחרונות ארצה, בהחלט שומרים על קשר עם חבריהם המוסלמים. כאשר נפטר לפני מספר חודשים השייח של צעדה, התפשטה השמועה במהירות במרכז הקליטה ברחובות. העולים החדשים אספו כסף ושלחו שליח מיוחד לצעדה, כדי שיקנה כבשים ועזים ויכבד את האבלים ואת זכר השייח' הגדול.

_________________________________________________________________________

[1] צלם חוקר, כותב ומרצה,  עבור סוכנויות ומגזינים בארץ ובעולם. חלוץ במסעות צילום בארצות נידחות, בין הישראלים הראשונים שביקרו בתימן וצלמו בה כבר בשנות ה-80.  תערוכות מצילומיו מופיעות במקומות רבים בארץ ובעולם, וכן במרכז מורשת יהדות תימן וקהילות ישראל, רחובות. המאמר הוא עיבוד למאמר שכתב במקורו עבור 'מסע אחר', והתפרסם בינואר 1998.

[2] חלק שני יתפרסם בגיליון הבא.

 

• המאמר מתוך ירחון "קול בתמר" של עמותת "אעלה בתמר" גיליון מס' 4
• בתמונה שצילם נפתלי הילגר: מסעוד, גיסו של יעקב צברי, מול סלע  שמות העולים המתואר בכתבה.